החיים בפורטוגל, הסכסוך בישראל
בבסיס הערעור עמדה תמונה עובדתית שלכאורה נטתה דווקא לכיוון פורטוגל. לטענת הבעל, הוא עבר לפורטוגל עוד בשנת 2017, האישה הצטרפה אליו ב־2018, הצדדים הקימו שם את ביתם, נישאו שם בנישואין אזרחיים ובתם נולדה בפורטוגל באוקטובר 2021. הילדה גדלה והתחנכה שם ומעולם לא ביקרה בישראל, ולאישה אף עסק בפורטוגל.
מכאן ביקש הבעל להגיע למסקנה משפטית כפולה: ראשית, שלבית הדין הרבני בישראל כלל אין סמכות לדון בתביעת הגירושין ובמשמורת; ושנית, שגם אם ניתן למצוא מקור פורמלי לסמכות, פורטוגל היא "הפורום הנאות" והטבעי לבירור הסכסוך.
הבעל הוסיף וטען כי בפורטוגל כבר התנהלו הליכים בין הצדדים, ולכן אין הצדקה להעביר למעשה את מרכז הכובד של ההתדיינות לישראל. בנוסף טען כי מאחר שבני הזוג נישאו בנישואין אזרחיים, אין לאפשר לאישה לכרוך את תביעת המשמורת בתביעת הגירושין שהגישה לבית הדין הרבני.
שתי מילים בחוק הפכו לשאלה המרכזית: "בישראל"
אחת מטענותיו העקרוניות של הבעל התמקדה בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, המקנה סמכות בענייני נישואין וגירושין של "יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה".
הבעל ביקש לייחס למילה "בישראל" משמעות גיאוגרפית ממשית: בני הזוג אינם מתגוררים כאן, חייהם עברו לפורטוגל, ומכאן שאין מתקיים התנאי שקבע המחוקק.
אלא שבית הדין הגדול קבע כי הפסיקה כבר התרחקה מהדרישה לנוכחות פיזית דווקא. השאלה היא אם קיימת זיקה ממשית וראויה לישראל. כאשר מדובר באזרחי ישראל, אין די באזרחות כשלעצמה בכל מקרה, אך היא מהווה נקודת מוצא שאליה עשויות להצטרף זיקות נוספות.
וזו הייתה אחת מנקודות המפתח בהכרעה: מבחינת הדיינים, מעבר למדינה אחרת אינו שקול למחיקה משפטית של כל הקשרים למדינת ישראל.
בית הדין הדגיש שאין צורך להראות שכל זיקותיהם של בני הזוג נמצאות בישראל, ואף לא שרוב הזיקות נמצאות כאן. השאלה היא האם נותרו זיקות ממשיות שאינן קלושות בלבד. גם אם חלק מהקשרים נותקו במכוון בעקבות המעבר לפורטוגל, די בזיקות האחרות שנותרו כדי לעמוד במבחן.
הבחירה בדין הישראלי חזרה אל מרכז הבמה
לכך הצטרף נתון משמעותי נוסף: לקראת נישואיהם בפורטוגל בחרו הצדדים להחיל על ענייני נישואיהם את הדין הישראלי.
בית הדין נזהר מלקבוע כי הסכמה כזאת כשלעצמה יכולה ליצור סמכות שיפוט. היא אינה יכולה. אולם מבחינת ההרכב, הבחירה שעשו בני הזוג הייתה ראיה נוספת לכך שגם לאחר שעברו לפורטוגל הם לא ניתקו לחלוטין את החיבור המשפטי לישראל.
כלשונו של בית הדין, בחירת הצדדים בדין הישראלי "מלמדת במידה רבה על המשך הזיקה לישראל", וזאת כתוספת לזיקות האחרות שמצא.
ומה עם הנישואין האזרחיים?
נדבך נוסף בערעור נגע לעובדה שהצדדים כלל לא נישאו בישראל ולא נישאו בנישואין דתיים, אלא בנישואין אזרחיים בפורטוגל.
הבעל ביקש לגזור מכך מגבלה על סמכות בית הדין ובפרט על האפשרות לכרוך את ענייני הקטינה בתביעת הגירושין.
גם כאן לא קיבל ההרכב את עמדתו. בפסק הדין נסקרו פסיקות קודמות, ובהן פסיקת בג"ץ, שלפיהן נישואין אזרחיים אינם כשלעצמם שוללים את סמכות בית הדין הרבני, ובפסיקת בתי הדין הוכרה גם האפשרות לדון בעניינים שנכרכו כדין.
מכאן הגיע ההרכב למסקנה כי קיימת לבית הדין סמכות מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים עצמו, ולא נדרש "לייבא" את הסמכות ממקור חקיקתי אחר.
אבל סמכות היא רק חצי מהסיפור
גם לאחר שנקבע שלבית הדין יש סמכות, עדיין נותרה שאלה נפרדת: האם נכון להפעיל אותה?
כאן נכנסה לתמונה דוקטרינת "הפורום הלא נאות".
העיקרון מאפשר במקרים מתאימים לערכאה ישראלית לומר: הסמכות אמנם קיימת, אך קיימת מדינה אחרת שלה זיקה חזקה וטבעית יותר לסכסוך ולכן ראוי שההליך יתנהל שם.
במקרה הנוכחי, זו הייתה אחת מטענותיו החזקות של הבעל: הילדה נמצאת בפורטוגל, חייה מתנהלים שם והליכים כבר מתקיימים שם. מדוע, אם כן, שישראל תהיה המקום שבו יוכרע עניינה?
בית הדין הגדול בחן את הטענה – ודחה אותה.
הדיינים: כמה שנות מגורים אינן בהכרח משנות את "הפורום הטבעי"
ההרכב הציב את השאלה באופן חד: האם מספר שנות מגורים בפורטוגל מספיק כדי להפוך אותה לפורום הטבעי של שני אזרחים ישראלים ולהוציא את הסכסוך ממערכת המשפט הישראלית?
תשובת הדיינים הייתה שלילית.
בית הדין מצא "טעמים כבדי משקל" לכך שישראל היא הפורום הנאות הן לעניין הגירושין והן בעניינה של הקטינה. הוא אף קבע כי הפסקת הדיון בישראל עלולה לגרום עוול ממשי לאישה, בעוד שלא הוכח כי המשך ההליך בישראל יגרום לבעל עוול המצדיק את עצירתו.
לשיקול המעשי היה גם משקל. העובדה שהבעל שוהה מחוץ לישראל אינה מחייבת אותו להגיע פיזית לכל דיון; בפסק הדין צוין כי הוא יכול להשתתף בהליכים באמצעות היוועדות חזותית, כפי שעשה גם בדיון בפני בית הדין הגדול, וכי ההליך בישראל מתנהל בעברית – שפת אמו.
גם ההליך בפורטוגל לא הכריע את הכף
בית הדין הקדיש חלק משמעותי מהדיון גם להחלטות שניתנו בפורטוגל וליחסן לישראל.
בהקשר זה ההכרעה נעשתה חריפה יותר. ההרכב סבר כי מהחלטת בית המשפט בפורטוגל עולה גישה כלפי האפשרות שהקטינה תתגורר בישראל ואף תבקר בה, המעוררת קושי בשאלה אם אותה ערכאה יכולה להיחשב הפורום הנאות בנסיבות הספציפיות.
הדיינים נתנו משקל לכך ששני ההורים אזרחי ישראל, שהקטינה זכאית לכאורה לאזרחות ישראלית וששני הוריה אף ביקשו בעבר שתקבל אותה. לשיטת ההרכב, כאשר אחד ההורים מבקש לשוב לישראל, אין מקום לכך שעצם הרצון הזה יעמיד אותו מלכתחילה בעמדת נחיתות בהליך המשמורת.
בית הדין חידד כי הדיון אינו בשאלה אם בית המשפט הפורטוגלי צדק או טעה בקביעה קונקרטית של טובת הילדה, אלא האם שיקולים שאינם חלק מטובת הילד מעניקים לאחד ההורים יתרון מובנה רק משום שהוא אינו מבקש לשוב לישראל.
השורה התחתונה: הסכסוך ימשיך בתל אביב
לאחר הדיון המקיף דחה בית הדין הגדול את הערעור והותיר את החלטת בית הדין האזורי על כנה. נקבע כי הסמכות לדון בגירושי הצדדים ובענייני הקטינה שנכרכו בתביעת הגירושין נתונה לבית הדין הרבני, וכי הפורום הנאות הוא בישראל. ההתדיינות עצמה תימשך בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב.
ולמרות היקף ההליך והעובדה שטענות הבעל נדחו, הסיום היה מאופק: ההרכב החליט שלא לחייבו בהוצאות. הנימוק חשוב לא פחות מהתוצאה – הדיינים קבעו כי הערעור עסק ב**"שאלות משפטיות כבדות משקל ובעלות חשיבות"** וכי אין הצדקה לראות בו ערעור סרק. בהתאם לכך הורה בית הדין גם להשיב לבעל את הערובה שהפקיד להוצאות.
