בפרידה או בגירושין, אנשים נוטים לצפות לכעס גלוי, ויכוחים, האשמות, התפרצויות. אבל במציאות של זוגות רבים, הכעס לובש צורה אחרת: פחות נראית לעין, אך לא פחות עוצמתית. זו התוקפנות הפסיבית.
היא מתבטאת בשתיקה מכוונת, בעקיצות קטנות, בדחיינות, בהתעלמות או בהימנעות משיחה. היא לא “צועקת”, אבל היא נוכחת בכל אינטראקציה. לעיתים אחד מבני הזוג משתמש בה, ולעיתים שניהם, כמו ריקוד מתוח שבו כל אחד פועל מתוך פגיעה, אך מבלי לומר אותה ישירות.
ובתוך זה, קורה עוד משהו משמעותי: הפער.
לעיתים אחד מבני הזוג כבר עבר תהליך פנימי חשב, עיבד, אולי אפילו התאבל על הקשר עוד לפני שהסתיים בפועל. בעוד האחר נשאר מאחור, מופתע, פגוע, מנסה להבין איך הגיעו לרגע הזה. הפער הזה אינו רק קוגניטיבי הוא רגשי עמוק, ולעיתים נחווה כמעט כבגידה.
הפער הזה יוצר קרקע פורייה לכאב, לבלבול וגם להתנהגויות פאסיביות-אגרסיביות. הוא יוצר מצב של דפוסים לא מאוזנים או לא מתפקדים הגורמים בסופו של דבר רגעים נפיצים או מתמוטטים בהם מתבשלת הנקמה ונוצר תבשיל זועם שמסחרר את הצדדים הנפגעים בציניות, כינויי גנאי, ביקורת ושיפוטיות.
הרגע שבו משהו נשבר
ברוב המקרים, גירושין אינם תוצאה של אירוע אחד. הם תוצאה של הצטברות: שיחות שלא התקיימו, רגשות שלא קיבלו מקום, תחושת בדידות בתוך קשר.
ואז מגיע הרגע, לפעמים קטן, לפעמים דרמטי, שבו אחד מבני הזוג חווה בהירות. “ככה אני לא רוצה להמשיך”. לעיתים זה מלווה באנרגיה חדשה, בהחלטה לפעול, ואפילו בתחושת הקלה.
עבור האחר, זה עלול להרגיש כמו קריסה.
כאשר אין תקשורת פתוחה, מה שמתפתח הוא לא דיאלוג אלא עולם פנימי סוער: פרשנויות, האשמות, ולעיתים גם מחשבות על “להחזיר” או “להוכיח”. כאן התוקפנות הפסיבית נכנסת, היא מאפשרת לבטא כעס, מבלי להיחשף באמת. במובן זה, ניתן לראות בה מנגנון הגנה: דרך להימנע מפגיעות ישירה, אך גם כזו שמונעת קרבה, הבנה או סיום נקי.
למה זה כל כך שוחק?
כי זה לא נגמר.
כעס גלוי, גם אם קשה, הוא ברור. אפשר להבין מול מה עומדים, להגיב, להציב גבולות. אבל כעס סמוי יוצר ערפול. אנשים מתארים תחושה של הליכה על ביצים, של דריכות מתמדת, של ניסיון מתמשך “לפענח” את האחר.
ובתוך הערפול הזה, קל להישאב: להגיב בעקיצה, להיסגר, או לנסות “לנצח” במאבק שקט. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו.
המחיר אינו רק בין בני הזוג. ילדים חווים את המתח גם כשלא מדברים עליו. הם קולטים את הדקויות, טון הדיבור, הבעות הפנים, המרחק. לעיתים הם מפתחים תפקידים בתוך המערכת: “המגשר”, “הנאמן”, או זה שנמנע מקשר עם אחד ההורים כדי לא להרגיש קרוע.
מצבים כאלה עלולים להוביל לחרדה, בלבול ואף לפגיעה בדימוי העצמי וביכולת ליצור קשרים בעתיד. ילד שגדל בתוך קונפליקט סמוי לומד שלא תמיד בטוח להביע רגשות, מסר שמלווה אותו גם בבגרות.
גם הסביבה נכנסת פנימה: משפחה מורחבת, חברים ולעיתים עורכי דין. לא פעם, מבלי להתכוון, הם מחזקים נרטיב של צדק וכעס, ומעמיקים את הקונפליקט במקום להרגיע אותו.
לעצור את המעגל
השלב הראשון הוא מודעות. לזהות את הרגעים שבהם אתם פועלים מתוך פגיעה לא מדוברת: שותקים במקום לומר, עוקצים במקום לבקש, נמנעים במקום להתמודד.
מה עושים?
אם אתם בצד הסופג, התחושה עשויה להיות של הלם, עלבון וכעס. האינסטינקט הוא להגיב, אבל דווקא כאן נדרשת עצירה.
חזרה לבסיס חשובה במיוחד: שינה, תזונה, יציבות יומיומית, תמיכה חברתית. אלו אינם פרטים טכניים, אלא תנאי יסוד לוויסות רגשי.
במישור התקשורתי, שינוי קטן יכול להיות משמעותי:פחות האשמות, יותר תיאור אישי. פחות שימוש במשפטים “אתה תמיד”, יותר להשתמש במשפטים “אני מרגיש/ה”.
והכי חשוב לא לקחת את הפיתיון. תוקפנות פסיבית זקוקה לתגובה כדי להתקיים. כאשר לא מגיבים באותו מטבע, המעגל מתחיל להיחלש.
כמה מציאויות שכדאי להסכים לקבל
לא תמיד יש שליטה על עצם הפרידה. לעיתים אדם אחד מחליט וזה מספיק.
וגם אם יש רצון, זה לא הזמן “לתקן” את כל מה שלא עבד בנישואין. שינוי אמיתי של אדם אחר אינו נובע מלחץ, אלא מתהליך פנימי שלו.
ההבנה הזו אינה ויתור אלא שחרור. היא מאפשרת להפנות אנרגיה למקום שבו יש השפעה אמיתית: לעצמכם.
לכן תשאלו את עצמכם:
איך אני רוצה שחיי ייראו מכאן?
מה חשוב לי לשמור בתהליך הזה?
איזה הורה אני רוצה להיות, גם בתוך פרידה?
במיוחד כשיש ילדים, האופן שבו מסתיים הקשר ישפיע על שנים קדימה. גירושין אינם סוף הקשר, אלא שינוי צורתו, ולעיתים תחילתה של שותפות הורית מסוג אחר.
יש לבחור אחרת גם כשכואב. אומנם יש משהו מפתה בכעס. הוא נותן תחושת כוח, צדק ושליטה. אך לעיתים זו שליטה מדומה, שמסתירה תחושת אובדן עמוקה יותר.
לעומת זאת, בחירה בהתנהלות מכבדת גם בתוך כאב, אינה חולשה. היא יציבות רגשית ובשלות.
זה לא אומר להסכים עם הכול, ולא אומר לוותר על עצמכם. זה אומר לא לתת לכעס לנהל את הסיפור.
אפשר להתחיל בצעדים קטנים של שינוי פרספקטיבה: לראות מעבר כואב כהזדמנות לבניית חיים חדשים, לחשוב על העתיד, על מפגשים משפחתיים, אירועים של הילדים, ואיך תרצו להרגיש שם.
לא חייבים לעבור את זה לבד
גירושין הם אחת התקופות המטלטלות ביותר בחיים. הם יכולים לערער זהות, ביטחון ותחושת כיוון.
דווקא ברגעים כאלה, האפשרות לעצור, להתבונן, ולעבד את מה שקורה, יכולה לעשות הבדל עמוק. לא כדי “לתקן” את האחר, אלא כדי להישאר מחוברים לעצמכם בתוך התהליך.
כי בסופו של דבר, השאלה אינה רק איך נפרדים, אלא איך ממשיכים לחיות אחרי.
והדרך לשם לא חייבת לעבור דרך מלחמה שקטה. אפשר לבחור גם אחרת.
זכרו: דרמת גירושין חוזרת ונשנית לא משלמת תמלוגים. היא משאירה את כולם תקועים בקלחת רותחת.
רונית כהן זמורה- מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי.
מחברת הספר ״תחנות החיים של הזוגיות״ – מדריך עבודה עצמית בזוגיות מ-א׳ ועד ת׳.
