שאלת חיובה של אם במזונות ילדיה ממשיכה להעסיק את בתי המשפט ובתי הדין בישראל, במיוחד במציאות שבה יותר ויותר ילדים שוהים פרקי זמן משמעותיים אצל שני הוריהם ולעיתים אף מתגוררים אצל האב באופן קבוע. החלטה שניתנה לאחרונה בבית הדין הרבני האזורי בירושלים מספקת הצצה נדירה לעמדת הדין העברי בסוגיה ומבהירה כי אף שקיימים מקרים שבהם ניתן לחייב אם במזונות ילדיה, מדובר בחריג ולא בכלל.
פסק הדין ניתן על ידי הרכב הדיינים הרב יצחק אושינסקי, אב בית הדין, הרב מאיר קאהן והרב שמעון לביא, במסגרת תביעה שהגיש אב לקטין בן 11 המתגורר עמו דרך קבע.
הרקע: הקטין עבר להתגורר אצל אביו
מהחלטת בית הדין עולה כי הקטין מתגורר אצל אביו במשך תקופה ממושכת. במהלך השנים האחרונות עבר הקטין טלטלות שונות, ובשלב מסוים אף הועבר למרכז חירום במסגרת הליך שנוהל בבית המשפט לנוער. בהמשך הוחלט על שחרורו למגורי קבע אצל האב, בעוד שהמפגשים עם האם יתקיימו במרכז קשר. לטענת האב, בשלושת החודשים שקדמו לדיון האם כלל לא הגיעה למפגשים שנקבעו לה עם בנה.
האב טען כי מאז שהקטין עבר להתגורר עמו הוא נושא לבדו בכל הוצאותיו – מזון, ביגוד, חינוך, בריאות והוצאות חריגות – וביקש לחייב את האם להשתתף במזונות הילד ואף לשאת בחלקה בהוצאות נוספות.
מנגד, האם טענה כי אין הצדקה לחייבה במזונות, בין היתר בשל מצבה הכלכלי. לדבריה, היא עובדת כסייעת במרפאת שיניים ומשתכרת בין 4,500 ל־5,000 שקלים בחודש בלבד. עוד נטען כי מצבו הכלכלי של האב טוב משלה וכי לא מתקיימות הנסיבות המצדיקות הטלת חיוב עליה.
האב חלק על הטענה וציין כי הכנסותיו אינן יציבות, כי הוא מתמודד עם חובות ותיקי הוצאה לפועל וכי בשנים האחרונות נפגעה פרנסתו כמעצב אתרי אינטרנט בעקבות התפתחות הבינה המלאכותית והצורך לעבור לעבודה עצמאית המבוססת על פרויקטים משתנים.
השאלה העקרונית: האם ניתן לחייב אם במזונות?
לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה, נדרש בית הדין להכריע בשאלה העקרונית: האם ניתן לחייב אם במזונות ילדיה כאשר הילד מתגורר אצל האב והוא נושא לבדו בעלויות גידולו.
הדיינים פתחו בקביעה כי על פי ההלכה היהודית, החובה הראשונית והבסיסית לזון ילדים מוטלת על האב. עם זאת, הדגישו כי קיימים מצבים חריגים שבהם ניתן להטיל על האם חיוב במזונות, בעיקר כאשר היא בעלת אמצעים משמעותיים והאב מתקשה לספק את צורכי הילדים.
לשם כך ערך בית הדין סקירה רחבה של מקורות הלכתיים ופסקי דין רבניים לאורך השנים, החל מספרות הפוסקים הקלאסית ועד לפסיקות בתי הדין בדורות האחרונים. מהסקירה עולה כי העמדה הרווחת היא שחובת המזונות מוטלת בראש ובראשונה על האב, בעוד שחיובה של האם עשוי לקום מכוח דיני צדקה בלבד ובמקרים חריגים של פערים כלכליים מובהקים.
התנאי המרכזי: אם אמידה ואב חסר אמצעים
הנקודה המרכזית שעליה עמדו הדיינים היא כי האפשרות לחייב אם במזונות נבחנת בעיקר כאשר האם אמידה ובעלת יכולת כלכלית גבוהה, בעוד שהאב חסר יכולת ממשית לשאת בנטל לבדו. במצבים כאלה עשוי להיווצר חיוב מכוח מצוות הצדקה, בדומה לחובה המוטלת על קרובים בעלי אמצעים לסייע לבני משפחתם הנזקקים.
בית הדין הפנה לשורה ארוכה של מקורות הלכתיים ופסקי דין רבניים שקבעו כי כאשר האם עשירה והאב מתקשה לפרנס את ילדיו, ניתן ואף ראוי לשקול חיובה בהשתתפות במזונות. מנגד, כאשר האם אינה אמידה, אין מקום להרחיב את החיוב המוטל עליה.
מדוע נדחתה התביעה?
לאחר שבחן את נסיבות המקרה, קבע בית הדין כי האם שלפניו אינה עונה על ההגדרה של אם אמידה.
הדיינים קיבלו את הטענה כי הכנסתה של האם נמוכה יחסית, וציינו כי לא נטען ואף לא הוכח שהיא בעלת רכוש משמעותי או הכנסות חריגות. בהתאם לכך נקבע כי המקרה אינו נופל לגדר אותם חריגים שבהם ניתן לחייב אם במזונות ילדיה.
האב ניסה להסתמך גם על חלקה העתידי של האם במשרד משותף העומד למכירה, אולם בית הדין דחה טענה זו. נקבע כי מדובר בכספים עתידיים שטרם התקבלו, וכי גם אם יתקבלו בעתיד אין בכך כדי להפוך את האם לבעלת אמצעים חריגים המחייבים השתתפות במזונות. עוד צוין כי גם לאם עצמה יש צורך במשאבים בסיסיים לצורך קיום ומגורים.
גם לפי הגישה האזרחית – התוצאה לא הייתה משתנה
מעניין לציין כי בית הדין התייחס בהחלטתו גם לפסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 919/15, פסק הדין המוכר שחולל שינוי משמעותי בתחום מזונות הילדים. הדיינים ציינו כי גם לפי הגישות המייחסות משקל ליכולת הכלכלית של שני ההורים, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, ובמקרה זה הכנסתה הנמוכה של האם אינה מצדיקה חיובה במזונות.
