מערכת בתי המשפט לענייני משפחה נפרדת בימים אלה מאחד השופטים המזוהים ביותר עם התחום. השופט ארז שני, שכיהן במשך שנים בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, הודיע על פרישתו מתפקידו. הידיעה על הפרישה פורסמה לראשונה במגזין בית המשפט, אשר דיווח כי הודעתו של שני הועברה לנשיאת בתי משפט השלום במחוז תל אביב, השופטת אפרת אליאס־אור.
פרישתו של שני אינה עוד חילופי גברי שגרתיים במערכת המשפט. מדובר בעזיבתו של אחד השופטים שהותירו חותם ברור על דיני המשפחה בישראל, ובעיקר על האופן שבו בתי המשפט מתמודדים עם אחת התופעות הכואבות והמורכבות ביותר בתחום – הניכור ההורי.
בעולם המשפט המשפחתי, שבו שופטים נוטים בדרך כלל לנקוט לשון מאופקת, להימנע מהצהרות חדות ולהעדיף ניסוחים זהירים, ארז שני היה דמות חריגה. הוא לא הסתתר מאחורי נוסחאות משפטיות סטריליות, לא היסס להביע עמדה ברורה ולעיתים אף נוקבת, ולא חשש להטיל אחריות אישית על מי שסבר כי פוגעים בילדיהם או גוררים אותם למאבקים הרסניים.
במובן הזה, הכינוי "עוף חול" אינו רק מחמאה. הוא משקף את העובדה ששני היה שופט מסוג שכמעט ואינו מצוי במערכת. כזה שהצליח לעורר הסכמה והתנגדות באותה נשימה, אך כמעט שלא הותיר אדישות.
גילוי נאות מחייב לציין כי כותב שורות אלה השתתף לאורך השנים במספר דיונים שהתנהלו בפני השופט שני. גם כאשר הדעות היו חלוקות ביחס לחלק מהחלטותיו, קשה היה שלא להתרשם כי מדובר באישיות חריגה בנוף בתי המשפט לענייני משפחה. סגנון ניהול הדיון, השפה הישירה ולעיתים החדה, הנכונות להתעמת עם בעלי דין, והתחושה כי הוא רואה בתפקידו שליחות ולא רק מלאכה שיפוטית – כל אלה הפכו אותו לדמות יוצאת דופן במערכת.
יותר מכל, שמו של שני נקשר בשנים האחרונות במאבק בתופעת הניכור ההורי. בתקופה שבה התופעה הפכה לאחד הנושאים הבוערים ביותר בדיני המשפחה, היה שני בין השופטים הבולטים ביותר שקראו להתערבות מהירה ונחושה של בתי המשפט.
בעוד שמערכות הטיפול והרווחה נטו לא פעם לפעול בקצב איטי יחסית, ולעיתים להמתין חודשים ארוכים לתסקירים, אבחונים או חוות דעת, שני סבר כי הזמן הוא האויב הגדול ביותר של הילדים. בהתאם לכך אימץ גישה אקטיבית, שביקשה לעצור את ההידרדרות כבר בשלבים הראשונים.
גישתו השתלבה עם המגמה שהתפתחה במערכת המשפט בשנים האחרונות, ובפרט עם הנוהל שקודם בתקופת נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, אסתר חיות, אשר ביקש לקדם טיפול מהיר במקרים שבהם קיים חשש לפגיעה בקשר שבין ילד להורה. אולם אצל שני, לא פעם נדמה היה כי מדובר ביותר מאימוץ נוהל. הייתה זו תפיסת עולם.
באחת מהחלטותיו הזכורות ביותר תיאר את הניכור ההורי כ"סרטן" שיש לטפל בו בטרם ישלח גרורות. האמירה הזו הפכה במידה רבה לסמל של תפיסתו השיפוטית. מבחינתו, ניכור הורי לא היה עוד מחלוקת בין בני זוג או מאבק משמורת נוסף, אלא תופעה הרסנית בעלת השלכות ארוכות טווח על נפשם של ילדים ועל עתידם.
מתוך תפיסה זו, לא היסס שני לנקוט צעדים חריגים. הוא הטיל קנסות כבדים על הורים שהפרו החלטות שיפוטיות, חייב צדדים בהוצאות משמעותיות, והביע ביקורת חריפה כלפי מי שסבר כי הם פועלים בניגוד לטובת ילדיהם. במקרים מסוימים אף קיבל החלטות דרמטיות בדבר העברת אחריות הורית או שינוי משמעותי במבנה המשפחתי, כאשר השתכנע כי המצב הקיים גורם לילדים נזק ממשי.
אולם ביקורתו של שני לא הופנתה רק כלפי הורים. לאורך השנים הפנו החלטותיו זרקור גם לעבר גורמי הרווחה, יחידות הסיוע ובעלי מקצוע שונים. הוא לא הסתיר את מורת רוחו כאשר סבר שתסקירים מוגשים באיחור, שהטיפול מתעכב או שהמערכת אינה מגיבה בקצב הנדרש למצוקתם של ילדים.
פעמים רבות ניתן היה למצוא בהחלטותיו ביקורת נוקבת על עמידה בלוחות זמנים ועל מה שראה כסחבת מערכתית. לשיטתו, כל חודש שחולף ללא טיפול במצב של ניכור הורי עלול להעמיק את הקרע ולהפוך אותו לבלתי הפיך.
דווקא בשל כך הפך שני לדמות מעוררת מחלוקת. מבקריו טענו לא אחת כי לעיתים הרחיק לכת, כי סגנונו היה תקיף מדי וכי חלק מהכרעותיו חרגו מן המקובל. מנגד, תומכיו ראו בו שופט אמיץ שהעז לעשות את מה שרבים אחרים נמנעו ממנו – לקבל החלטות קשות גם כאשר היו בלתי פופולריות.
הפרדוקס הגדול שאפיין את שני היה השילוב בין אקטיביזם שיפוטי לבין תפיסה שמרנית. מצד אחד, הוא לא היסס להתערב באופן עמוק בחיי המשפחה כאשר סבר שטובת הילדים מחייבת זאת. מצד שני, הוא החזיק בעמדה עקבית שלפיה לילד זכות בסיסית לקשר משמעותי עם שני הוריו, וכי על המערכת להגן על זכות זו גם כאשר הדבר כרוך בצעדים חריגים.
לאורך השנים זכה שני גם לגיבוי מערכאות הערעור. באחד המקרים הבולטים דחה נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, בקשת פסלות שהוגשה נגדו וקבע כי ביקורת שיפוטית נוקבת, כשלעצמה, אינה מעידה על משוא פנים. עבור רבים הייתה זו הכרה בכך שסגנונו הייחודי אינו פוגם בהכרח במקצועיותו וביכולתו להכריע בסכסוכים מורכבים.
כעת, עם פרישתו, מאבדת מערכת המשפט לענייני משפחה אחת הדמויות המזוהות ביותר עמה. העזיבה מגיעה בתקופה שבה בתי המשפט מתמודדים עם עומסי תיקים כבדים, מחסור בכוח אדם והחרפה של סכסוכים משפחתיים בעצימות גבוהה.
יהיו שיזכרו את ארז שני כשופט שנוי במחלוקת. אחרים יזכרו אותו כלוחם חסר פשרות למען ילדים שנקלעו למאבקי הוריהם. אולם נדמה כי גם מתנגדיו וגם תומכיו יסכימו על דבר אחד: הוא לא היה שופט שגרתי.
בדיני המשפחה, תחום שבו כל החלטה נוגעת בחייהם של ילדים, הורים ומשפחות שלמות, אומץ שיפוטי הוא מצרך נדיר. לא כל החלטה שקיבל הייתה מקובלת על הכול, ולא כל דרך שבה בחר הייתה חפה מביקורת. אך בתקופה שבה רבים במערכת מעדיפים לעיתים זהירות יתרה על פני הכרעה, ארז שני היה מוכן לקבל אחריות ולהכריע.
עם פרישתו, נותרת השאלה האם יצמחו במערכת שופטים נוספים שיאזרו אומץ לקבל החלטות מרחיקות לכת בנושאים הרגישים ביותר של דיני המשפחה, או שמא תישאר דמותו של ארז שני כתזכורת לתקופה שבה ישב על כס השיפוט שופט שלא חשש לומר את אשר על לבו – ולפעול בהתאם.
