רני היה נסער. לאחר הגירושין מצא את עצמו לא רק מתמודד עם פירוק הזוגיות, אלא גם עם התרחקות כואבת מצד הוריו. דווקא ברגע שבו קרקע חייו רעדה, כשהוא מלקק את פצעיו, מתאבל על חלום שהתנפץ וזקוק ליד תומכת – הם בחרו להתרחק. התחושה הייתה של בלבול עמוק, עלבון ובגידה. מעבר לקשיי ההסתגלות לסטטוס החדש של גרוש, רני נאלץ להתמודד גם עם שיפוטיות, לחץ וחוסר חמלה מצד האנשים שמהם ציפה להגנה ללא תנאי. הוא הבין, בכאב, שעליו למצוא כוחות לבד כדי להמשיך בחייו.
גירושין הם מהמשברים המשמעותיים ביותר בחיי אדם. הם מערערים זהות, שייכות ותחושת ביטחון. כאשר נוסף לכך גם נתק רגשי או ריחוק מצד ההורים, הפצע מעמיק. רבים מהמתגרשים מגלים שהמשפחה, שאמורה לשמש עוגן, מתקשה להכיל את הבחירה, ולעיתים אף מגיבה בדחייה. מדוע זה קורה?
הסיבות הנפוצות לחוסר תמיכה הורית בגירושין
ראשית, ערכים ואמונות. הורים רבים מגיעים מרקע תרבותי, דתי או חברתי שבו גירושין נתפסים כטאבו או ככישלון מוסרי. עבורם, נישואין הם התחייבות לכל החיים, גם במחיר סבל מתמשך. הם מתקשים לראות בגירושין פתרון, גם כאשר ברור שהקשר אינו בריא. תפיסת עולם זו אינה בהכרח נובעת מחוסר אהבה, אלא מהזדהות עמוקה עם ערכים שהנחו אותם כל חייהם.
שנית, החשש משיפוט חברתי. הורים עשויים לחוות בושה או פחד מ”מה יגידו”. בקהילות מסוימות, גירושין של ילד נחווים כהשתקפות של כישלון משפחתי. התחושה היא שהמבטים מופנים אליהם, שהם עצמם עומדים למשפט חברתי. לעיתים, מתוך רצון להגן על עצמם, הם מתרחקים מהילד המתגרש.
סיבה נוספת היא הקשר עם בן או בת הזוג. הורים לא תמיד חשופים למורכבות המלאה של חיי הנישואין. לא פעם, הילדים מגנים על הוריהם ואינם משתפים בקשיים העמוקים, בכאב, בבדידות או בפגיעות. אם ההורים פיתחו חיבה או קשר עם בן הזוג, הם עלולים לחוש נאמנות כלפיו. הגירושין נחווים עבורם כאובדן של בן משפחה ושל מבנה משפחתי שהם היו שותפים ליצירתו.
ישנם גם הורים המאמינים שילדם “לא ניסה מספיק”. מתוך ציפיות גבוהות או תפיסות לא מציאותיות לגבי זוגיות, הם מניחים שניתן היה להציל את הקשר במחיר של עוד מאמץ, עוד ויתור. לעיתים הם שופטים מבלי להכיר את התמונה המלאה, את השחיקה, את הפגיעות החוזרות או את אובדן הקשר הרגשי.
כאשר יש נכדים בתמונה, המורכבות גדלה. הורים רבים דואגים לשלומם של הילדים ומתאבלים בשמם. הם חוששים מהשפעת הגירושין על הנכדים, מהמעבר בין בתים, ומהאפשרות לאבד זמן וקשר. לא פעם הם מחזיקים באמונה ש”עדיף להישאר יחד בשביל הילדים”, גם כאשר המציאות הזוגית רוויה מתח וריחוק.
לבסוף, הגירושין של הילד עלולים לעורר את ההיסטוריה הזוגית של ההורים עצמם. אם הם נשארו בנישואין אומללים, הבחירה להיפרד עשויה לאיים על הנרטיב שהם בנו לעצמם. ואם הם עצמם חוו גירושין קשים, ייתכן שההתנגדות נובעת מפחד עמוק לחסוך מילדם כאב שהם זוכרים היטב.
אז מה ניתן לעשות?
ראשית, להציב גבולות. כאשר שיחות עם ההורים הופכות לפוגעניות או שיפוטיות, חשוב לעצור ולהבהיר: “אני זקוק לתמיכה, גם אם אינכם מסכימים עם הבחירה שלי”. גבולות אינם ניתוק, אלא ניסיון לשמור על קשר שאינו פוגע.
שנית, לשתף – במידה ובאופן שמרגישים בטוח. לעיתים, שיתוף זהיר במה שהשתבש בנישואין מאפשר להורים להבין טוב יותר את עומק הכאב וההכרח שבפרידה. עם זאת, אם השיתוף מרגיש מסוכן או מוביל לפגיעה נוספת, חשוב לכבד את האינטואיציה ולהימנע.
שלישית, לחפש תמיכה במקומות אחרים. חברים, מטפלים וקבוצות תמיכה יכולים להציע הקשבה, אמפתיה ותוקף רגשי, כאשר ההורים אינם מסוגלים לכך. אין זו חולשה להיעזר באחרים – להפך.
חשוב גם לאפשר לעצמכם להתאבל. כשההורים אינם “מופיעים” עבורכם ברגעי משבר, הכאב עמוק והאכזבה גדולה. יש מקום לאבל על אובדן התמיכה שציפיתם לה, על הדימוי של הורה מכיל שלא התממש.
ולבסוף, לזכור מדוע בחרתם להתגרש. תגובה שלילית מצד ההורים אינה הוכחה שטעיתם. אינכם זקוקים לאישורם כדי לעזוב מערכת יחסים שאינה מיטיבה. זו החלטה אישית, לעיתים מצילת חיים נפשית.
על המתגרש לדעת שאינו לבד. טיפול רגשי יכול לסייע בעיבוד תחושות האובדן, הבדידות וחוסר התמיכה ההורית, וללוות בבניית גבולות חדשים במערכת היחסים עם ההורים. לעיתים יש לוותר על המשאלה שהם יתמכו כפי שדמיינתם, ולנסות לבנות קשר מציאותי יותר, כזה שמכיר במגבלותיהם, אך גם שומר על שלומכם הנפשי.
במקביל, חשוב לא לוותר על תמיכה מחברים ואנשים שמסוגלים לראות אתכם, לקבל את בחירותיכם וללכת לצידכם בדרך. ייתכן שדעת ההורים לא תשתנה, אך המתגרש הוא אדם בוגר ועצמאי, בעל הזכות להחליט על חייו. דרך קשרים מיטיבים, גבולות בריאים וחמלה עצמית, אפשר לבנות מחדש תחושת יציבות ואף למצוא שלווה.
רונית כהן זמורה- מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי.
מחברת הספר ״תחנות החיים של הזוגיות״ – מדריך עבודה עצמית בזוגיות מ-א׳ ועד ת׳.
