לא פעם, מה שמתחיל לפרק זוגיות אינו אירוע אחד גדול, אלא דפוס חשיבה שהולך ומשתלט על אחד מבני הזוג. מחשבות קטנות שחוזרות שוב ושוב, מקבלות פרשנות קבועה, עד שהן הופכות לסיפור שלם על בן או בת הזוג. בשלב הזה, בני הזוג כבר לא רואים רק התנהגות מסוימת, הם רואים "אופי", "בעיה", "משהו מקולקל".
כך קרה גם אצל רינת ודן. הם לא היו זוג סוער. לא היו ביניהם פיצוצים דרמטיים, לא צרחות ולא טריקות דלת. מבחוץ אפילו היה נדמה שהכול די בסדר. אבל מתחת לפני השטח, משהו החל להישחק.
רינת התחילה לשים לב לדברים קטנים. דן שכח כמה תוכניות שקבעו יחד. לפעמים, כשהיא דיברה איתו, הוא היה נראה מוסח. פעם אחרת לא שאל איך עבר עליה היום. במקרים אחרים פשוט היה עייף ושקט.
האירועים עצמם היו קטנים. אבל הפרשנות שרינת נתנה להם כבר הייתה הרבה יותר גדולה.
"הוא אדיש." "לא באמת אכפת לו ממני." "אם הייתי חשובה לו, הוא היה שם לב."
המחשבות האלה לא נאמרו בקול. דן אפילו לא ידע שהן מתרוצצות במוחה שוב ושוב. אבל לאט לאט, בלי שרינת שמה לב, הן התחילו לשנות את הדרך שבה היא ראתה אותו. במקום לראות אדם עייף, טרוד או לא מרוכז, היא התחילה לראות גבר שלא באמת אוהב אותה.
וזה בדיוק המקום שבו מתחילה הסכנה האמיתית.
מהמחשבה אל הבוז
החוקר ג'ון גוטמן, שנחשב לאחד החוקרים המשפיעים בעולם בתחום הזוגיות והגירושין, מצא שאחד המנבאים החזקים ביותר לגירושין הוא בוז. בוז הוא לא רק גלגול עיניים או הערה צינית. הוא הרבה יותר עמוק מזה. בוז הוא התחושה השקטה של: "אני כבר מעליך". זה הרגע שבו בן הזוג מפסיק לראות את האחר בעיניים סקרניות ואנושיות, ומתחיל לראות בו אדם פגום, מאכזב או נחות.
זה המעבר מ: "מה שהוא עשה פגע בי"
אל: "משהו לא בסדר בו." וכשזה קורה, מערכת היחסים מתחילה להיסדק מבפנים.
הבעיה היא שבוז כמעט אף פעם לא מופיע ביום אחד. הוא נבנה לאט. מחשבה אחר מחשבה. פרשנות אחר פרשנות. עד שנוצרת לולאה פנימית שמזינה את עצמה.
בן הזוג שוכח משהו, וזה כבר "כי לא אכפת לו".
הוא שקט, וזה "כי הוא מרוחק".
היא עייפה, וזה "כי כבר לא מעניין אותה".
לאט לאט, כל התנהגות מקבלת את אותה פרשנות שלילית.
כשהעבר נכנס לזוגיות
במקרים רבים, דפוסי החשיבה האלה בכלל לא מתחילים בזוגיות עצמה. הם יושבים עמוק יותר. חוויות מוקדמות, פגיעות ישנות, תחושת אכזבה או דחייה מהעבר, כל אלה נכנסים איתנו לקשר, גם בלי שנרגיש.
אדם שגדל בתחושה שלא באמת רואים אותו, עלול לפרש ריחוק רגעי כדחייה.אדם שחווה אכזבות חוזרות, עלול לחפש סימנים לכך שאי אפשר לסמוך על אף אחד. ואז מתחיל תהליך מסוכן: במקום להיות סקרנים כלפי בן הזוג, אנחנו בטוחים שאנחנו כבר יודעים מה הוא חושב, למה הוא מתנהג כך, ומה זה אומר עלינו.
זו כבר לא הקשבה זו פרשנות.
וכשאנחנו חיים בתוך הפרשנות הזאת לאורך זמן, אנחנו מפסיקים לראות את האדם שמולנו באמת.
"אם הוא אוהב אותי, הוא אמור לדעת". אחד הדפוסים שאני פוגשת לא מעט בטיפול זוגי הוא הציפייה השקטה שבן הזוג "אמור להבין לבד".
אם הוא אוהב אותי, הוא צריך לדעת מה אני צריכה.
אם אכפת לה, היא כבר הייתה מבינה למה נפגעתי.
אם הוא לא שם לב, סימן שלא באמת אכפת לו.
אבל זוגיות בריאה לא מבוססת על קריאת מחשבות. היא מבוססת על תקשורת, סקרנות ונכונות לבדוק את המציאות, ולא רק את הפרשנות שלנו אליה. כי לפעמים בן הזוג באמת טרוד. לפעמים הוא עייף. לפעמים הוא בכלל לא מבין שנפגענו.
אבל כשאנחנו נשארים בתוך הסיפור השלילי שאנחנו מספרים לעצמנו, אנחנו כבר לא בודקים אפשרויות אחרות. אנחנו בטוחים שהמסקנה שלנו היא האמת. וכך נוצרת נבואה שמגשימה את עצמה.
ככל שאדם בטוח שבן הזוג אדיש או לא אוהב, כך הוא מתרחק יותר, נהיה ביקורתי יותר ופחות פתוח. בתגובה, גם הצד השני מתחיל להתרחק. ואז נדמה שהחשש המקורי "הוכח".
החדשות הטובות: אפשר לעצור את זה.
החדשות הטובות הן שדפוסי חשיבה אפשר לשנות. זוגיות לא נהרסת בדרך כלל ברגע אחד גדול. היא נשחקת דרך מאות רגעים קטנים שבהם בני הזוג מפסיקים לראות אחד את השני בעין טובה.
אבל בדיוק כפי שהשחיקה נבנית, כך גם אפשר לעצור אותה.
השלב הראשון הוא לזהות את המחשבה לפני שהיא הופכת לפסק דין.
במקום למהר למסקנה ש"לא אכפת לו", כדאי לעצור ולשאול:
"האם יש עוד דרך להבין את מה שקרה?"
"איך זה נראה מנקודת המבט של בן הזוג שלי?"
"האם אני מגיבה למציאות, או לפרשנות שאני נותנת לה?"
השאלות האלה אולי נשמעות פשוטות, אבל הן משנות מערכות יחסים. כי ברגע שבני זוג חוזרים להיות סקרנים אחד כלפי השני, משהו מתחיל להתרכך. פחות בוז נכנס לחדר. פחות ודאות נוקשה. יותר ניסיון להבין.
לא פעם אני פוגשת זוגות שמגיעים כשהם בטוחים שהאהבה נגמרה, אבל לאורך התהליך מתברר שהם כבר שנים חיים בתוך פרשנויות פוגעות שלא נבדקו באמת. לפעמים שינוי קטן באופן שבו בני הזוג מפרשים זה את זה, משנה לחלוטין את האווירה בבית. וזה בדיוק המקום שבו זוגיות יכולה להתחיל להחלים.
בסופו של דבר, לא תמיד המחשבות עצמן הן הבעיה, אלא העובדה שאנחנו מתחילים להאמין להן בלי לבדוק אותן. וכשזה קורה, המחשבות הופכות להיות האדונים של הזוגיות.
אבל לכל אחד מבני הזוג יש אפשרות לעצור את המעגל הזה. לבחור מחדש איך להסתכל על האדם שמולו. לזכור שלא כל ריחוק הוא דחייה, ולא כל טעות היא הוכחה לכך שאין אהבה.
לפעמים, ההבדל בין זוג שנשחק לבין זוג שמצליח לשקם את הקשר, מתחיל דווקא ברגע הקטן שבו אחד מהם מוכן לעצור ולשאול: " אולי יש כאן עוד סיפור, חוץ מזה שאני מספר לעצמי."
רונית כהן זמורה- מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי.
מחברת הספר ״תחנות החיים של הזוגיות״ – מדריך עבודה עצמית בזוגיות מ-א׳ ועד ת׳.
